בית המשפט העליון ביטל הסכם ממון בין ידועים בציבור שקיבל תוקף של פסק דין, ושלל את הזכויות של בן הזוג בדירה המשותפת. זאת, למרות שבת הזוג לא ביקשה במשך השנים לבטלו. הנימוק: ההסכם לא קוים מעולם על ידי בן הזוג. בית המשפט העליון הבהיר כי הסכם שנזנח עשוי להיחשב כבטל, גם אם בפועל אף אחד מהצדדים לא ביקש לבטלו.
הסכם יחסי ממון נחתם ואושר על ידי בית המשפט
פרשה זו נסבה אודות סיפורם של א' ו-י' שהחלו בקשר זוגי בשנת 1992 כידועים בציבור. בשנת 1998 רכשה א' דירה בדרום הארץ ב-370 אלף שקל, שנרשמה על-שמה. לצורך רכישת הדירה נטלה א' הלוואה בגובה 300 אלף שקל, ובגינה נרשמה משכנתא על הדירה לטובת הבנק. יתרת הסכום מומנה ממקורות עצמיים, כאשר י' השתתף במימון הרכישה בסכום של 39 אלף שקל.
בשנת 2000 עברו בני הזוג להתגורר בדירה. בשלהי אותה שנה, עקב סכסוך שפרץ בין הצדדים, הגיש י' תביעה לבית המשפט לענייני משפחה לפירוק השיתוף וקבלת שווי מחצית הדירה, או לחילופין – להשבת סכום ההשתתפות שלו ברכישת הדירה.
בסופו של יום, חתמו הצדדים על "הסכם יחסי ממון בין בני זוג", אשר אושר על-ידי בית המשפט לענייני משפחה. ההסכם כלל שלוש הוראות אופרטיביות: א' תמסור לידי בא-כוחו של י' ייפוי כוח בלתי-חוזר להעברת מחצית מהזכויות בדירה על-שם י'; הצדדים יפתחו חשבון בנק משותף שאליו יעבירו את משכורותיהם, כספיהם וחסכונותיהם. מחשבון זה ישולמו תשלומי המשכנתא וכן הוצאות ניהול משק הבית המשותף; ותכולת הבית תהיה בבעלות משותפת של הצדדים.
א' מילאה אחר חלקה בהסכם והעבירה ייפוי כוח בלתי-חוזר לבא-כוחו של י', ואף הוחל בהליכים לרישום מחצית הזכויות בדירה על-שמו. אולם, העברת הרישום לא בוצעה, לאחר ש-י' לא הביא את הסכמת בנק טפחות לצירופו כחייב בהלוואת המשכנתא שרבצה על הדירה לטובת הבנק. הדירה נותרה רשומה על-שם א' בלבד, שגם נותרה כחייבת יחידה בהלוואת המשכנתא מול הבנק. לאורך השנים גם לא נפתח חשבון בנק משותף כהוראת ההסכם ו-י' המשיך לנהל חשבון בנק משלו. בהמשך הוא גם צורף לחשבון הבנק האישי שניהלה א', אך בפועל הוא לא השתתף בתשלומי המשכנתא. השניים המשיכו להתגורר בדירה עד פטירתו של י' בשנת 2010.
לאחר פטירתו של י' הגישו יורשיו בקשה לפירוק שיתוף בהסתמך על הסכם הממון ועל צוואת המנוח
המנוח הותיר אחריו צוואה שבה הוא מצווה את כל רכושו, לרבות זכויותיו בדירה, לארבעת ילדיו, בחלקים שווים. היורשים הגישו בקשה לקיום צוואה, אך א' הגישה התנגדות המבוססת על אי-עמידה בהתחייבויות המנוח בהסכם הממון.
הבקשה לקיום צוואה התקבלה, אך א' לא השלימה עם ההחלטה והגישה תביעה בנושא לבית המשפט לענייני משפחה בטענה כי בהתאם להסכם הממון, תנאי מתלה להעברת הזכויות בדירה היה פתיחת חשבון בנק משותף והשתתפות המנוח במחצית מתשלומי המשכנתא ומשק הבית המשותף באמצעות החשבון המשותף. אולם, בפועל, טענה א', כי המנוח מעולם לא השתתף בתשלומי המשכנתא ולא תרם את חלקו למשק הבית המשותף.
מנגד, הגישו היורשים תביעה משלהם, שבמסגרתה עתרו לפירוק השיתוף בדירה ולתשלום דמי שימוש ראויים בדירה על-ידי א' עבור התקופה מאז פטירת המנוח. זאת, בהסתמך על הסכם הממון ועל צוואת המנוח.
בחודש מאי 2017 ניתן פסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה בשתי התביעות, במסגרתו נקבע כי מקריאת ההסכם בכללותו ומהתנהגות הצדדים לאחר חתימתו, עולה כי אומד הדעת של הצדדים היה בעלות משותפת בדירה לשניהם, כזכות קניינית המוחלת מיידית ותקפה במהלך החיים המשותפים, ואין לראות את הסכמת א' להעברת מחצית מזכויותיה בדירה כהסכמה מותנית.
עוד נקבע כי ככל שהמנוח הפר את ההסכם, א' ידעה זאת במהלך החיים המשותפים, אך לא פעלה לביטול ההסכם ולמעשה בכך השלימה עם המצב. משכך, נקבע כי ההסכם נותר בעינו.
לסיכום נקבע כי הדירה שייכת ל-א' ולעיזבון המנוח בחלקים שווים וניתן צו לפירוק השיתוף בדירה על-ידי מכירתה לכל המרבה במחיר. עוד נקבע כי התמורה לאחר סילוק ההוצאות והמיסים תחולק באופן שווה בין הצדדים. זאת, בכפוף להתחשבנות, שבמסגרתה יעבירו היורשים ל-א' מחצית תשלומי המשכנתא החל מנובמבר 2004 (בשל מגבלת התיישנות החיוב הוגבל ל-7 שנים שקדמו למהלך התביעה), ומנגד א' תעביר להם תשלום דמי שימוש בדירה בגובה מחצית מדמי השכירות החל ממועד פטירת המנוח ועד לפינוי הדירה.
בית המשפט העליון מורה על ביטול ההסכם נוכח זניחת ההסכם
שני הצדדים הגישו ערעור למחוזי. היורשים חזרו בהם מהערעור בהמלצת בית המשפט, ואילו ערעורה של א' נדחה בפסק דין קצר. על החלטה זו ביקשה א' לערער לעליון, בטענה כי פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, שאומץ על-ידי המחוזי, גרם לה עיוות דין חמור ביותר. במוקד הערעור עמדה הטענה שהסכם הממון נזנח ובוטל למעשה על-ידי שני הצדדים.
שופטי העליון, מזוז, הנדל ושטיין, החליטו להעניק רשות ערעור, לדון בבקשה כבערעור ולקבל את הטענה המרכזית של א', שלפיה ההסכם שהוראותיו לא קוימו – בטל. השופט מזוז ציין כי הסכם הממון הוא פשוט וברור בהוראותיו וקובע חיובים שלובים של שני הצדדים: א' תמסור ייפוי כוח בלתי-חוזר להעברת מחצית מהזכויות בדירה על-שם המנוח, ואילו המנוח ישתתף בתשלומי המשכנתא באמצעות חשבון בנק משותף.
ההוראות המהוות את לב ההסכם לא קוימו לאורך כעשור, מאז חתימת ההסכם ועד לפטירתו של המנוח, כאשר לדברי השופט מזוז האשם לאי-קיום ההסכם רובץ לפתחו של המנוח. זאת, מאחר שהוא לא מילא את התנאים לביצוע העברת הזכויות אליו, ואף לא קיים את חובתו לפתיחת חשבון בנק משותף ולהשתתפות בתשלומי המשכנתא.
בית המשפט העליון ציין כי "מימים ימימה הכירה ההלכה הפסוקה בכך שייתכנו נסיבות בהן התנהגות הצדדים מלמדת באופן משתמע על זניחת הסכם ופקיעתו, ללא צורך בהודעת ביטול".
נסיבות המקרה, בשילוב ההלכות המשפטיות הקובעות כי הסכם שנזנח עשוי להיחשב כבטל גם אם לא בוטל בפועל, הובילו את שופטי העליון למסקנה כי הסכם הממון שנחתם בין א' למנוח ב-2001 "בטל ועבר מן העולם, לאחר שלא קוים משך תקופה מאוד ארוכה ונזנח הלכה למעשה על-ידי שני הצדדים".
לפיכך, בית המשפט העליון קיבל את ערעורה של א', ביטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וקבע כי הסכם הממון שבין א' למנוח בטל מחמת שנזנח על ידי הצדדים, ולפיכך בטלים גם החיובים מכוחו – העברת מחצית הזכויות בדירה על שם המנוח (היורשים). נוכח זאת, בטל כמובן גם חיובה של א' בדמי שימוש ראויים; ומאידך, בטל חיוב היורשים להשיב ל-א' את מחצית תשלומי המשכנתא ששילמה עבור הדירה.
בע"מ 2943/18 פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו, 6.12.2018)
התקשרו עכשיו