מי מאיתנו לא סבל מרעש כזה או אחר באזור מגוריו עד כדי רצונו לעזוב את מקום מגוריו ולחפש מקום מגורים חלופי, אשר יקנה לו שקט ושלווה. במאמר זה נבחן מהם הרעשים אשר על פי חוק מהווים מטרד ואשר ניתן בגינם לתבוע פיצוי.
בעניין בש"א 2750/05 נמרוד כץ נ' אייל שולמית (פורסם בנבו, 20.11.2005) המבקשים עתרו למתן צו מניעה כנגד המשיבה האוסר על המשיבה ו/או מי מטעמה להמשיך ולהחזיק בכלב אותו היא מגדלת בביתה.
המשיבה מתגוררת בדירת גן בקומת הקרקע של הבניין, ואילו המבקשים מתגוררים בקומה ראשונה של הבניין, מעל דירתה של המשיבה.
המבקשים טוענים כי הכלב של המשיבה נובח בקול רם וחזק במשך כל שעות היממה, לרבות בשעות המנוחה, דהיינו, בין השעות 14.00 – 16.00 ובין השעות 23.00 – 06.00 ביום שלמחרת. להוכחת טענה עובדתית זו צירפו המבקשים לבקשתם את תצהיריהם, תצהיר של שכנה המתגוררת בבניין וכן חוות דעת של מומחה לבדיקת עוצמת רעש. המבקשים נחקרו על תצהיריהם, ותצהיריהם לא נסתרו.
הלכה ידועה היא כי על מנת שיינתן צו מניעה זמני יש לשקול את השיקולים כדלקמן:
1. הוכחת זכות לכאורה;
2. האם קיים סעד חילופי לסעד המבוקש או אם ניתן לפצות את התובע בכסף;
3. מאזן הנוחות שבין שני בעלי הדין;
4. תום הלב של בעלי הדין.
הוכחת זכות לכאורה:
תביעתם של המבקשים היא בעילה של מטרד ליחיד ובעילה של הפרת חובה חקוקה, כאשר החובה החקוקה היא הפרת הוראות חוק למניעת מפגעים, תשכ"א-1961, תקנות למניעת מפגעים (רעש בלתי סביר), תש"ן-1990 ותקנות למניעת מפגעים (מניעת רעש), תשנ"ג-1992.
מתצהירי המבקשים, מתצהירה של השכנה ומחוות דעת המומחה עולה שנביחותיו של הכלב הפכו למטרד. על פי חוות דעת המומחה הכלב נבח במשך מס' ימים, כל פעם מעל שעה, וברמת דציבלים האסורה על פי חוק. זכותו של כל אדם לחיות בביתו בשלווה, ובשעות המנוחה זכותו שלא יפריעו את מנוחתו, ושלא יגרמו בקרבתו לרעש העולה על הרעש הקבוע בחיקוקים. לאור האמור לעיל, הוכיחו המבקשים את זכותם לכאורה.
סעד חילופי:
מאחר ומדובר בשלוותם וברווחתם של המבקשים, הרי שלא ניתן לפצות אותם בכסף. יחד עם זאת, הסעד לו עתרו המבקשים בבקשה חורג ממתחם הסבירות, שכן ניתן לחייב את המשיבה לדאוג לשמירה על השקט, גם בלי להוציא את הכלב מביתה.
מאזן הנוחות:
המשיבה טוענת כי הכלב הובא לביתה לאחר שדירתה נפרצה, והציעו לה להביא כלב לביתה. אולם, בית המשפט דחה טענה זו, שכן הכלב הובא לביתה של המשיבה בעת שהיה גור.
עוד הוסיפה המשיבה וטענה כי ילדיה ייפגעו מבחינה נפשית אם יוצא הכלב מביתה. אולם, המשיבה לא המציאה כל חוות דעת רפואית בעניין זה.
תקנה 13 לתקנות מניעת מפגעים (מניעת רעש), תשנ"ג-1992 קובעת כי: "המחזיק בעלי חיים בביתו, בנכסו או בחצריו, יחזיקם במקום ובאופן שלא יגרום רעש חזק המפריע לשכנים".
בתקנה זו קבע המחוקק את מדרג החשיבות בין האדם לבין בעלי החיים. דהיינו, תחילה יש להתחשב בנוחות האדם ורק לאחר מכן בבעלי החיים.
תום לב:
בית המשפט סבר כי המבקשים הגיעו לבית המשפט בניקיון כפיים, שכן המבקשים גילו לבית המשפט את ההליכים שהתנהלו בין הצדדים בעבר.
הסעד:
בית המשפט סבר כי הוצאה מיידית של הכלב מבית המשיבה היא דרסטית מדי בשלב זה של הדיון, וקבע שיש בתחילה לנקוט בצעד אשר מחד גיסא ישאיר את הכלב בבית המשיבה, ומאידך גיסא יבטיח את שמירת שקט בשעות המנוחה.
לפיכך, בית המשפט הוציא צו זמני אשר יחייב את המשיבה ואת כל הבאים מכוחה לגרום לאלתר שהכלב לא ינבח בשעות המנוחה, ובכל פעם שיתחיל הכלב לנבוח, עליה להוציאו לאלתר מהבנין לרחוב ולהרחיקו מהבניין, עד אשר יפסיק לנבוח.
בעניין תק (ת"א) 660-05-08 מאיר מנחם שטיגליץ נ' אורן שני (פורסם בנבו, 21.8.2008) הוגשה תביעת מטרד בגין כלבו של הנתבע אשר לטענת התובע נובח ללא הרף בשעות שלא נמצא איש בדירתו של הנתבע, וגורם לתובע מטרד קשה וממושך, מזה כשלוש שנים. הנתבע מכחיש את טענות התובע, ומצד שני, הגיש תביעה שכנגד בגין מטרדי רעש שהתובע גורם לו לטענתו, אם על ידי גרירת רהיטים בשעות שונות של היום, ואם על ידי השארת הרדיו פתוח בעצמה רבה בכוונה על מנת לגרום רעש.
מצד התובע, התובע העיד בעצמו. בנוסף לעדותו, הוגש מכתב של שכנה בו כתבה, כי לא ניתן היה להתעלם מנביחותיו הבלתי פוסקות של הכלב מדירת הנתבע, כאשר הנתבע לא היה בבית. כמו כן הוגש מכתב נוסף של שכנה נוספת אשר כתבה, כי הכלב בדירת הנתבע נשאר הרבה שעות לבד בדירה, ונבח וילל ובכה בקול רם בלי סוף. היא כותבת שהכלב הושאר לבד לא רק שעות אלא גם ימים, ונבח ובכה שעות רבות ברצף וגרם גם לאנשים שאינם גרים בבניין להגיב. היא עצמה פנתה לדבריה אל המוקד העירוני ואל ארגון צער בעלי חיים, אשר לא סייעו לפתרון הבעיה. מסמכים נוספים שהוגשו הם דו"ח פעולה אודות פלונית שפנתה למשטרת ישראל בתלונה על כלב שנובח ללא הפסקה. מסמך נוסף הוא מכתב מהווטרינר העירוני, אודות תלונה על נביחות כלב שהופנתה אליו.
הנתבע מצידו הגיש כתב הגנה. הנתבע לא הכחיש שהכלב אכן נבח לעתים. אולם, לטענתו ניתן היה לפתור את הבעיה בנקל באופן זה שהתובע יטלפן אליו כל אימת שהכלב נובח ומטריד.
יצוין, כי סמוך לאחר הגשת התביעה, פינה הנתבע את הכלב מן הבית. עובדה זו היא כשלעצמה יש בה כדי לתמוך בטענת התובע בדבר המטרד שנגרם בעטיו של הכלב.
בית המשפט קיבל את התביעה ופסק פיצוי בסך של 4,000 ₪ בגין עוגמת הנפש שנגרמה לתובע ובצירוף הוצאות המשפט בסך של 250 ₪.
בעניין תק (ק"ג) 13824-05-16 ירון גל נ' דוד גבאי (פורסם בנבו, 30.8.2016) הוגשה תביעה כספית בסך של 33,000 ₪, וכן למתן צו להפסקת מטרד רעש, והכוונה לנביחות כלבם של הנתבעים.
התובע טען במסגרת כתב התביעה, שהנתבעים שוכרים דירה בבניין המגורים שבו הוא מתגורר בקומה שמתחתיו והם בעלים של כלב. הכלב נוהג לנבוח באופן שהפך את חייו של התובע לסיוט מתמשך, שהשליך באופן ישיר על איכות חייו, שעות השינה, ומזגו ותפקודו בשל חוסר בשעות שינה.
התובע פנה פעמים רבות לנתבעים ואלה הבטיחו לו שהנביחות ייפסקו וכי יכניסו את הכלב מהמרפסת לתוך הדירה, אלא שהנתבעים נוהגים להשאיר את הכלב במרפסת הנמצאת מתחת לחדר השינה של התובע, והוא נאלץ לפנות אליהם מידי יום ולבקש מהם להכניס את הכלב לדירה על מנת להפסיק את הרעש. עוד טען התובע, כי הנתבעים אינם שוהים בדירתם רוב שעות היום ולכן גם כאשר התובע פונה אליהם הוא נאלץ להמתין עד שיגיעו לדירה על מנת להפסיק את המטרד.
הנתבעים טענו כי ביוני 2015 אימצו גור כלבים אלא שהתובע החל להטריד אותם עוד לפני כן, וטענותיו כמפורט בכתב התביעה אינן קשורות לנביחותיו של כלבם, אלא לאופיו ומזגו של התובע. התובע נוהג להזמין משטרה כמעט מידי יום בטענה שהכלב מטריד את מנוחתו. בנוסף, התובע מנסה לגרום לכלב לנבוח ובכלל זה עומד בפני דלת הדירה ומקליט את הכלב. חרף התנהגותו של התובע , הנתבע נהג באורח רוח ביחס לתובע, בנועם ובגישה חיובית, על מנת לפתור את הבעיה, מכיוון שנביחות של כלב קטן רחוקות מלהוות מטרד בשים לב לתדירותן.
לאחר שבית המשפט בחן את טענות הצדדים ואת הראיות שהוצגו בפניו, בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה, מהטעמים שלהלן.
המחוקק הסדיר את אחריותו של המחזיק בעלי חיים בביתו, בכל הנוגע לגרימת רעש על ידם, במסגרת סעיף 13 לתקנות למניעת מפגעים (מניעת רעש), התשנ"ג- 1992. לפי הוראת חוק זו על המחזיק בעל חיים לדאוג להחזיקו במקום ובאופן שלא יגרום לרעש חזק שיש בו כדי להפריע לשכנים.
התובע הציג בפני בית המשפט סרטונים שונים שבהם ניתן לשמוע את קולות הנביחה של הכלב. בתיעוד נוסף שנעשה על ידי התובע נראים פקחים שהוזעקו למקום על ידי התובע בשל נביחות הכלב, ורשמו דו"ח. זאת ועוד, התובע הציג חלופי הודעות "וואטסאפ" בינו לבין הנתבע, ובהן התובע מלין על נביחות הכלב, וכי הרעש "לא אנושי". ובהודעה אחר כתב התובע "לנה אמרה שאתם מכניסים את הכלב הביתה בלילה, אז איך זה שהוא עדיין מעיר אותנו ב 2 לפנות בוקר מהנביחות במרפסת???!!! עוד כמה פעמים נבקש להתחשבותכם?"
התובע טען בעדותו שבשל נביחותיו של הכלב חייו בדירה אינם חיים, הוא מתקשה לישון כראוי, ואף העמיד את דירתו למכירה, והציג טופס הזמנת שירותי תיווך לצורך מכירת הדירה.
הנתבע טען בדיון שהתובע בא בתלונות כלפיו בעניינים שונים שאינם קשורים לכלב, והציג הודעות שהוחלפו בין הצדדים ובכלל זה הודעות התובע לגביי דלת שנטרקה גרירת רהיטים ותשובת הנתבע שהרעש אינו מדירתו. הנתבע טען שהוא וחברתו, הנתבעת, עשו כל מאמץ על מנת לטפל בבעיה, והתובע הינו תובע סדרתי הטורד את שגרת חייהם בתלונות בלתי פוסקות בעניינים שונים.
לאחר שבית המשפט בחן את הראיות שהוצגו בפניו, בית המשפט קבע שהנתבעים לא עשו די, בתקופה הרלוונטית לתביעה, או לפחות בחלק מהתקופה, על מנת לגרום לכך שנביחותיו של הכלב לא יטרידו את התובע המתגורר בדירה שמעליהם.
התובע הציג בפניי סרטונים והקלטות התומכות בטענותיו שלפיהן הכלב נובח בשעות שונות של היממה, ובכלל זה בשעות הקטנות של הלילה, מבלי שניתן לכך מענה בפרק זמן סביר, לפחות באותם מקרים שתועדו על ידו. אין מחלוקת בין הצדדים שהתובע פנה מספר פעמים לפקחי העירייה ולמשטרה בשל נביחותיו של הכלב, ואף תיעד רישום של דו"ח על ידי פקחי עירייה והצמדתו לדלת דירת הנתבעים בשעה 04:00 לפנות בוקר.
הנתבע העיד "זה נכון שהכלב לא שקט, ואכן הייתה בעיה. הבעיה לקח לנו זמן להבין איך לפתור אותה". בית המשפט קבע כי הנתבעים לא אחזו באמצעים נאותים לצורך פיקוח על הכלב במשך תקופה לא קצרה, שבמהלכה נגרם לתובע סבל בעטיו של הכלב.
לאור האמור, בית המשפט חייב את הנתבעים לשלם לתובע פיצוי כספי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו בסכום של 3,000 ₪, וכן חלק מאגרת בית המשפט בסך של 100 ₪.
בית המשפט דחה את בקשת התובע למתן צו להפסק המטרד בשל היעדר סמכות עניינית ליתן צו מסוג זה במסגרת הליך המתנהל בבית משפט לתביעות קטנות, ואף מעבר לכך, סבר שהנתבעים מצאו לנכון, החל משלב מסוים, לנקוט באמצעי פיקוח נאותים על הכלב, ובמצב דברים זה לא היה מקום להיעתר למתן צו שיכול ומשמעותו המעשית הינה הוצאת הכלב מהדירה. עם זאת, קבע בית המשפט, כי ראוי שהנתבעים יאחזו באמצעי פיקוח נאותים על מנת שהתובע לא יוטרד מנביחותיו של הכלב.
התקשרו עכשיו