לשון הרע

החוק המסדיר את תחום דיני לשון הרע בישראל הוא חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. "לשון הרע" ייחשב כל דבר, שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות, או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדן, או לפגוע באדם במשרתו, בעסקו, במשלח-ידו או במקצועו, או לבזותו בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו.

פרסום לשון הרע יכול  להתבצע בכל דרך אשר מובילה לתוצאות האמורות. הוא יכול להתבצע בכתב או בעל-פה, בציור, בתנועה, בצליל ובכל דרך אחרת.

חשוב לציין, כי לא בכל מקרה של פרסום לשון הרע יזכה הנפגע בתביעתו. החוק מגן גם על זכות היסוד של חופש הביטוי ועל זכות הציבור לדעת, ומעמיד למפרסם הפרסום המשמיץ הגנות שונות המאזנות בין זכותו של אדם לשם טוב ולכבוד לבין זכות היסוד של חופש הביטוי ועל זכות הציבור לדעת. על המפרסם הנתבע מוטל הנטל להוכיח, כי אחת מההגנות המוזכרות בחוק, כגון הגנת "אמת דיברתי" או הגנת "תום לב" אכן עומדת לו.

על-מנת לזכות בתביעת לשון הרע, לרבות בפיצוי כספי, אין חובה על התובע להוכיח, או אפילו לטעון, שהפרסום המשמיץ אודותיו גרם לו לנזק כלשהו. עצם פרסום דבר לשון הרע מקנה לבית המשפט סמכות לחייב את המפרסם בתשלום פיצויים לנפגע ממנו, וזאת גם אם הלה כלל לא טען שהפרסום גרם לו לנזק כלשהו. במקרה כזה סכום הפיצוי, שבית המשפט מוסמך לפסוק מוגבל.

על-פי החוק, תובע בלשון הרע זכאי לפיצויים גם ללא הוכחת נזק, כאשר במקרה כזה סכום הפיצוי הינו עד לגובה של 70,000 ₪. יצוין, כי סכום הפיצוי יוכפל ככל ויוכח כי הפרסום המשמיץ נעשה בכוונה לפגוע. במידה והתובע יוכיח שנגרם לו נזק, הוא יוכל לזכות בפיצוי בשיעור גבוה יותר.