האם הטלת עיקול שלא כדין על חשבון בנק מהווה לשון הרע?

בבית משפט שלום הוגשה תביעה על סך 50,000 ₪ נגד המוסד לביטוח לאומי (להלן:"המל"ל") בטענה כי המל"ל הטיל עיקול על חשבונו של התובע, בניגוד לדין.

בחודש מרץ 2016 הגיש התובע תביעה לבית הדין האזורי לעבודה נגד המל"ל בעקבות דרישת תשלום ששלח המל"ל לתובע, שבמסגרתה נדרש התובע לשלם למל"ל דמי ביטוח עבור שנים 2012, 2014 ו- 2015. בית הדין דחה את התביעה. התובע הגיש ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה.

לאחר הגשת הערעור, פנה התובע למל"ל, באמצעות בא כוחו, במכתב שבמסגרתו ציין כי הוגש ערעור, כי חיובי הקנסות והריביות שנויים במחלוקת, ולפיכך מן הראוי להקפיא את הליכי הגבייה עד להכרעה בערעור. למכתב זה השיב המל"ל כי "אכן בוצעה הקפאת הליכי גבייה עבור החוב".

בהמשך, חרף ההודעה בדבר הקפאת ההליכים, ובטרם הכרעה בערעור, נשלחו לתובע מספר דרישות תשלום נוספות, מהן התעלם התובע, שכן סבר, לדבריו, כי מדובר בפניות "אוטומטיות", שאליהן הוא אינו נדרש להתייחס, לאחר שהודע לו כי הליכי הגבייה הוקפאו עד להכרעה בערעור. יצוין, כי באחת מדרישות התשלום צוין כי אם לא ישולם מיד הסכום הנדרש, ינקטו הליכים בהתאם לפקודת המיסים (גבייה), הכוללים, בין היתר, הטלת עיקולים.

בחודש יולי 2017 חרף הודעתו האמורה בדבר הקפאת הליכי הגבייה, הטיל המל"ל עיקול על חשבון העו"ש של התובע. התובע פנה בעניין זה לבית הדין הארצי לעבודה, והעיקול בוטל, בהסכמת המל"ל, עד לדיון בערעור.

בסופו של יום ניתן פסק דין בערעור, שלפיו חזר בו המערער מהערעור. לאחר מתן פסק הדין, הגיע התובע להסדר עם הנתבע בדבר תשלום חובו בהפחתת הקנסות ושילם את החוב.

טענתו הבסיסית של התובע היא כי לאחר שהסכים המל"ל להקפיא את הליכי הגבייה עד להכרעה בערעור, הוא סבר, כי הליכי הגבייה אכן יוקפאו, וכי המל"ל, לכל הפחות, יידע אותו זמן מספיק מראש, ככל שיחליט לחדשם בטרם הכרעה בערעור. לטענתו, משלא פעל המל"ל כאמור, חידש את הליכי הגבייה, והטיל עיקול על חשבונו, הרי שהוא זכאי לפיצוי, מכוח הוראות חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965.

מנגד, טוען המל"ל כי התובע התעלם מההודעות רבות בדבר קיומו של חוב שהמשיכו להישלח אליו לאחר הודעת ההקפאה לרבות הודעה לפי פקודת המיסים (גבייה), אשר התייחסה מפורשות לאפשרות של הטלת עיקול ככל שלא ישולם החוב. בנסיבות אלה, לטענת המל"ל, התובע הוא שפעל בחוסר תום לב, והתרשל, ולכל הפחות, יש לייחס לו אשם תורם מכריע בנוגע להטלת העיקול.

המל"ל טען גם שעומדות לו ההגנות הקבועות לחוק איסור לשון הרע, וכי התובע, שלא היה מועסק מרבית התקופה, לא הראה כי נגרם לו נזק כתוצאה מהעיקול. נוכח האומר, ביקש המל"ל להורות על דחיית התביעה.

בית המשפט הגיע למסקנה כי דין התביעה להתקבל, אך כי סך הפיצוי שיש לפסוק לטובת התובע, נמוך משמעותית מזה שנתבקש על ידו.

בית המשפט קיבל את טענתו של התובע, כי משהשיב המל"ל לבקשתו להקפאת הליכי הגבייה עד להכרעה בערעור, כי הליכי הגבייה אכן הוקפאו, לא היה מקום, לאחר מכן, להטיל עיקול על חשבונו, בטרם הוכרע הערעור.

דרישת התובע הייתה להקפיא את הליכי הגבייה מושא דרישת התשלום האחרונה שנשלחה לתובע, עד להכרעה בערעור. בתגובה לדרישה זו נמסר לתובע כי הליכי הגבייה אכן הוקפאו. הבנה סבירה של תשובה זו, היא כי ההליכים מושא דרישת התשלום אכן הוקפאו עד להכרעה בערעור כפי שנתבקש על ידו.

המל"ל, חרף האמור, הקפיא את הליכי הגבייה לתקופה של שלושה חודשים בלבד, דבר שלא קיבל כל ביטוי במכתב האמור שנשלח לתובע, ובהמשך, נקט בהליכי גבייה כלפי התובע, והטיל עיקול על חשבון הבנק של התובע, בטרם הכרעה בערעור.

בית המשפט קבע, כי משהסכים המל"ל לדרישת התובע להקפאת הליכים עד להכרעה בערעור (או שלח מכתב לתובע שהבנה סבירה שלו מלמדת על הסכמה מעין זו), לא היה רשאי המל"ל לנקוט בהליכי גבייה לגביית החוב שהוקפא, מבלי שהתריע מפורשות בפני התובע, כי תמה תקופת ההקפאה.

השאלה, האם נקיטת הליכי הוצאה לפועל, ובפרט הטלת עיקול, בניגוד לדין, על חשבונו של חייב, הם בגדר פרסום לשון הרע כמשמעותו בחוק לשון הרע, הושארה בצריך עיון בפסיקת בית המשפט העליון (רע"א 5255/11 עיריית הרצליה נ' כרם (פורסם בנבו, 11.06.2013)).

עם זאת, בפסקי דין לא מעטים של בתי המשפט המחוזיים ובתי משפט השלום, נקבע, כי אכן כך הדבר. פסיקה זו אמנם התייחסה, בחלקה, להטלת עיקולים שלא כדין על חשבונותיהם של עורכי דין, ואולם, במספר פסקי דין יושמה קביעה זו גם לגבי "חייבים" שאינם עורכי דין.

בענייננו, קבע בית המשפט כי הטלת עיקול שלא כדין על נכסיו של חייב היא בגדר פרסום לשון הרע.

המל"ל טען, כי גם אם מדובר ב"לשון הרע", הרי שעומדות לו מספר הגנות. בית המשפט דחה טענה זו. אשר להגנות לפי סעיפים 15(2) ו-13(9) לחוק לשון הרע (פרסומים שהוטלה על המל"ל חובה לבצעם), קבע בית המשפט כי לא הוטלה על המל"ל חובה לפעול כפי שפעל. המל"ל אינו רשאי, ואינו חייב, לפעול לגביית חובות לעניין חובות שנענה לדרישה להקפיא את גבייתם, מבלי שמסר לחייב הודעה מתאימה שלפיה תמה ההקפאה.

בית המשפט דחה גם את טענת המל"ל שלפיה הואיל והתובע לא היה מועסק במשך רוב התקופה הרלוונטית, הוא אינו זכאי לפיצוי, וזאת הואיל והעיקול לא פגע ב"משלח ידו" או ב"משרתו". ראשית, התובע היה מועסק לכל הפחות חלק מהתקופה, והטלת עיקול על חשבון הבנק של אדם עלולה לפגוע במשלח ידו גם מקום בו הוא אינו מועסק במועד הטלת העיקול; שנית, הטלת עיקול שלא כדין על חשבון הבנק של אדם באה גם בגדרי סעיף 1(1) לחוק איסור לשון הרע; שלישית, המדובר בפוטנציאל פגיעה, המתקיים, כפי שנקבע במספר פסקי דין מקום בו מוטל עיקול על חשבון הבנק של אדם, ואין צורך בהוכחות פגיעה בפועל.

עם זאת, בית המשפט קבע כי יש לפסוק פיצוי לטובת התובע הוא "על הצד הנמוך".

ראשית, לתובע נשלחו מספר דרישות תשלום, לאחר הודעת ההקפאה. בנוסף, לדרישות האמורות, נשלחה לתובע התראה לפי פקודת המיסים (גבייה), אשר התייחסה באופן קונקרטי לאפשרות של הטלת עיקול על חשבונו, באם לא יסדיר את חובו. בחירת התובע להתעלם מפניות אלה, תוך שהוא ממשיך להסתמך על הודעת ההקפאה, יש בה כדי לקבוע כי גם לתובע אשם תורם במצב שנוצר לאחר מכן.

שנית, אין דינה של עוגמת הנפש והפגיעה בשם הטוב הנגרמות ל"חייב" מקום בו מוטל עיקול על חשבונו מבלי שהוא חייב כספים כלל או בגין חוב שכולו במחלוקת, כדין עוגמת הנפש והפגיעה בשמו הטוב של חייב, הנגרמות כתוצאה מעיקול המיועד לגבות סכום שברובו אינו שנוי במחלוקת.

לא זו אף זו, חלק מהחוב שבגינו הוטל העיקול נוצר לאחר המועד שבו הודיע המל"ל לתובע על הסכמתו להקפיא את הליכי הגבייה (כך, כלל החוב גם חוב בגין תקופה המשויכת לשנת 2017). הבנה סבירה של הסכמת המל"ל להקפאת הליכי הגבייה, היא כזאת, שלפיה ההקפאה אינה מתייחסת להליכים לגביית חובות שייווצרו לאחר מכתב ההקפאה. מכאן שבגין חלק מהחוב שבגינו הוטל העיקול, אכן ניתן היה להטיל עיקול כדין, חרף ההסכמה על הקפאת הליכי הגבייה. בכך אמנם אין כדי להכשיר הטלת עיקול על מלוא סכום החוב. עם זאת, יש בכך כדי לנגוס משמעותית בסכום הפיצוי שלו זכאי התובע בגין הטלת העיקול.

סיכומו של דבר, בית המשפט קבע כי התובע זכאי לפיצוי בגין הטלת העיקול בניגוד להתחייבות שלא לעשות כן, על סך של 2,000 ₪, וכן הוצאות משפט בסך 1,250 ש"ח ושכר טרחת עורך דין בסך של 1,000 ₪.

תאמ (י-ם) 59437-09-17 ורך נ' לאומי (פורסם בנבו, 15.7.2019).