בבית משפט לתביעות קטנות בראשון לציון הוגשה תביעה שעניינה קבלת פיצוי כספי בסך 7,500 ₪ בגין קבלת שיחות טלפוניות מטרידות מנציגי הנתבעת.
התובע טען כי היה לקוח של הנתבעת לפני למעלה מ-9 שנים. משנת 2011 החל התובע לקבל שיחות מכירה מטרידות מנציגי הנתבעת למרות בקשותיו המפורשות מהנתבעת לחדול מלהתקשר אליו, הן בעל-פה והן בכתב, וזאת תוך הפרה של חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 ושל חוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981. התביעה התמקדה בחמש שיחות עם נציגי הנתבעת שבוצעו בשנים 2015 עד 2018, שהוקלטו ותומללו על ידי התובע.
הנתבעת טענה כי דין התביעה להידחות שכן מדובר בתביעה חסרת תום לב בניסיון להוציא מהנתבעת כספים שלא כדין. מדובר רק בחמש שיחות על פני תקופה של ארבע שנים, שיחה אחת בכל אחת מהשנים 2015 עד 2017 ושתי שיחות בשנת 2018, כך שאין בשיחות אלו משום פגיעה בפרטיות. בנוסף, אין מדובר בשיגור דבר פרסומת כמשמעו בסעיף 30א(י) לחוק התקשורת היות ושיחת טלפון אנושית לא נכללה בחוק התקשורת.
עוד טענה הנתבעת להיעדר יריבות, שכן ייתכן שהשיחות בוצעו על ידי משווקים עצמאיים שמבצעים פניות ללקוחות פוטנציאליים. לטענתה, ככל שיתברר שאותן שיחות בוצעו על ידם, הרי שמדובר בגוף בעל אישיות משפטית נפרדת ותובענה זו הייתה צריכה להיות מוגשת כנגד אותם משווקים, וזאת גם לאור נהלי הנתבעת שהורתה למשווקים להיעתר לבקשת לקוח להימנע מליזום התקשרות אליו. לחלופין, ככל שייקבע שהתקיימו יחסי שולח שלוח, הרי שלטענת הנתבעת מדובר בפעולה בחריגה מהרשאה ולכן אין לחייב את הנתבעת בגינה.
בית המשפט הורה על קבלת התביעה באופן חלקי.
חוק הגנת הפרטיות אוסר על פגיעה בפרטיותו של אדם. סעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות קובע כי פגיעה בפרטיות היא, בין היתר: "בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת". בנוסף, פניות חוזרות ונשנות לצרכן במטרה לעניין אותו בהתקשרות עם עוסק, למרות שאותו צרכן הביע באורח מפורש את רצונו כי העוסק יימנע מלפנות אליו, מהווה הפרה של סעיף 3(ב)(4) לחוק הגנת הצרכן אשר כותרתו "איסור השפעה בלתי הוגנת".
התובע הצליח להוכיח קיומן של פניות לא מעטות מטעם הנתבעת, גם אם אלו התפרשו על תקופה של מספר שנים, שכן חמש שיחות הוקלטו על ידי התובע. בשיחות המוקלטות חזר התובע, פעם אחר פעם, על האמירה המפורשת שלפיה הנתבעת מתבקשת להפסיק להתקשר אליו שכן השיחות מטרידות אותו, וכי אין לו כל צורך בהתקשרות עם הנתבעת הואיל והוא מקבל שירותי תקשורת ממקום עבודתו. בכל פעם הבטיחו נציגי הנתבעת שפרטיו יוסרו ממאגר המידע של הנתבעת לבקשתו, על מנת להפסיק להטרידו, אולם השיחות הטלפוניות המשיכו.
בית המשפט הגיע למסקנה כי עסקינן בשיחות מיותרות ומכבידות שבוצעו לטלפון הנייד של התובע, המטרידות את התובע במהלך עיסוקיו הרגיל בניגוד לרצונו.
בית המשפט קבע כי האמור לעיל עונה על ההגדרה של פגיעה בפרטיות, ובהקשר זה הפנה לדברי בית המשפט בת"ק 22635-12-14 אלעד אורי נ' מדריך המקצוענים בע"מ (פורסם בנבו, יום 17.2.15):
"אך מובן הוא, כי לא כל פניית "טלמרקטינג", מחברה המספקת שירות זה או אחר, לנמען שלו היא מבקשת לספק את השירות, עולה כדי פגיעה בפרטיות או הטרדה האסורות בחוק. ואולם, פניות טלפוניות, חוזרות ונשנות, מטעם הספק, לנמען שלו מוצע השירות, כאשר אותו נמען מציין, פעם אחר פעם, בפני הפונים אליו, כי הדבר גורם לו לטרדה, ומבקש להפסיק זאת, כפי שארע במקרה הנוכחי, עולות כדי פגיעה בפרטיות והטרדה כאמור".
חוק הגנת הפרטיות מסמיך את בית המשפט לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק בגין הפרת החוק בסך של עד 50,000 ₪ ככל שאכן הוכחה קיומה של הטרדה, ואילו חוק הגנת הצרכן מאפשר לתובע לקבל לפיצוי בגין הפסד הנוחות שנגרם לו.
בפסיקה נקבע לא אחת כי על מנת להוכיח את יסודות העילה לפי חוק הגנת הפרטיות די בכך שהתובע ינסה להקטין את נזקיו על ידי בקשתו להיות מוסר ממאגרי המידע של הנתבעת, וכי חרף ניסיונות אלה לא עלה בידיו להפסיק או למזער את הנזק.
במקרה זה התובע הוכיח את הנדרש בפסיקה באמצעות השיחות המוקלטות.
בית המשפט לא שוכנע שהנתבעת עשתה כל שביכולתה כדי למנוע את השיחות האמורות, וקבע שהנתבעת לא פעלה להסרתו של התובע ממאגר המידע שלה חרף בקשותיו לעשות כן.
מכיוון ואין מחלוקת שמי שהתקשר לתובע היו נציגים של הנתבעת, בית המשפט דחה את טענת הנתבעת שלפיה מדובר במשווקים חיצוניים שאין לנתבעת שליטה עליהם. ראשית, הטענה נטענה בעלמא וללא כל פירוט. לא נטען מיהם אותם משווקים שפנו לתובע. שנית, הנתבעת היא זו שמעבירה את פרטי הצרכנים למשווקים והיא זו שביכולתה למנוע מהמשווקים ליצור קשר עם צרכן המבקש להימנע בכך. הנתבעת יכולה לברר אילו משווקים פנו לתובע ולקנוס אותם, ככל שאכן התובע היה באותה רשימה של אנשים שאין לפנות אליהם, דבר שלא הוכח. לפיכך, נדחתה גם הטענה לפעולה בחריגה מהרשאה, משלא הוכח כי המשווקים לא הורשו להתקשר לתובע וכי נתוניו של התובע מופיעים ברשימה של צרכנים שאין לפנות אליהם.
באשר לסכום הפיצוי, חוק הגנת הפרטיות לא מפרט שיקולים מנחים באשר לאופן קביעת הפיצוי אלא רק קובע את גובה הפיצוי המקסימלי שניתן לפסוק לתובע ללא הוכחת הנזק, במידה ותוכח ההטרדה.
במקרה זה, מדובר בטענה לעשרות שיחות טלפוניות במשך תקופה של שמונה שנים, כאשר חמש שיחות שבוצעו בין השנים 2015 ועד 2018 תועדו על ידי התובע. בהינתן תקופת ההתיישנות של תביעה אזרחית הקבועה בחוק הגנת הפרטיות, בית המשפט פסק לתובע פיצוי כספי בגין שלוש שיחות מתעודות במהלך השנים 2017 ו-2018 בסך של 3,000 ₪ בתוספת הוצאות משפט בסך 750 ₪.
תק (ראשל"צ) 1708-02-19 ליאור זילברמן נ' פלאפון תקשורת בע"מ (פורסם בנבו, 12.6.2019)
התקשרו עכשיו