הסכמי ממון

הסכם ממון הינו הסכם הצופה פני עתיד ומגמתו להסדיר את יחסי הרכוש בין בני הזוג. הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 יחולו על בני זוג, אלא אם התנו עליהן בהסכם שנערך ביניהם. בהסכם ממון ניתנת לבני הזוג האפשרות לקבוע לפי רצונם את המשטר הרכושי אשר יחול על רכושם או על חלק ממנו – החל משיתוף מלא ועד הפרדה רכושית מלאה או חלקית.

יצוין, כי ניתן לערוך הסכם ממון  לפני הנישואין וגם לאחר מכן, כאשר הסכם זה רלוונטי גם עבור זוגות "ידועים בציבור".

לאור משקלו הרב, הסכם ממון טעון אישור של ערכאה שיפוטית. אם הוא נערך לאחר הנישואין, יש להביאו בפני בית משפט לענייני משפחה או בית הדין הדתי. הסכם ממון לפני חתונה יכול לקבל את האישור הדרוש מרושם הנישואין או נוטריון. כך או כך, החוק קובע במפורש כי האישור איננו ניתן כ"חותמת גומי". הסכם ממון יקבל תוקף רק כאשר הערכאה המאשרת נוכחה לדעת כי בני הזוג גיבשו אותו בהסכמה חופשית ותוך שהם מבינים את תוצאותיו ומשמעויותיו.

לאחר שניתן להסכם תוקף של פסק דין, הרי שעסקינן בפסק דין לכל דבר ועניין, לרבות לעניין אכיפתו. מכאן, שכל שינוי בהסכם חייב להיעשות באישור הערכאה שנתנה לו תוקף.

הסכם ממון שנערך בין בני זוג ולא הוגש לאישורה של ערכאה כלשהי, אין הוא בבחינת "הסכם ממון" כמשמעותו בחוק יחסי ממון, ועל יחסי הממון שבין אותם צדדים יחול הסדר איזון המשאבים המפורט בחוק. אולם, במסגרת הסדר זה, לאותו הסכם לא מאושר עשוי להינתן משקל ראייתי לגבי כוונתם של הצדדים באשר ליחסי הממון ביניהם.

בהעדר הסכם ממון, חלוקת הרכוש בפרידה או בגירושין תיעשה על פי הוראות החוק.